צרפת היא הרבה יותר מאשר מדינה, צרפת היא גם רעיון. אולי מדינת הלאום הראשונה באירופה, האומה שהביאה ליבשת את הדמוקרטיה, את צבא העם ואת כוחו של ההמון. המדינה של אנרי הרביעי (הגדול והטוב), לואי הארבעה עשר (המדינה זה אני) ונפוליאון בונפרטה (הקיסר). מנהיגי ענק שאיחדו את האומה הצרפתית, הרחיבו את גבולותיה, חיברו חלקים שבעבר היה נראה שלא ניתן לחבר, ולטוב או לרע, הציבו אותה על מפת העולם של זמנם.
במובן מסוים זה מה שהאומה הצרפתית מאז ומתמיד מחפשת, מנהיג שיחבר אותה, יכיל אותה ויביא לה את מקומה הראוי בין העמים.
במאה ה-20 היו לצרפת רק שני מנהיגים המתקרבים לסדר גודל שכזה, שארל דה גול ופרנסואה מיטראן, אחד מימין ואחד משמאל. אחד גיבור מלחמה, סמל לעקשנות, גאווה לאומית ואבי הרפובליקה החמישית. השני הפוליטיקאי האולטימטיבי, כמעט מלך רק שנבחר בקלפי, שהפך לדמות החשובה ביותר בשמאל האירופאי של המאה ה-20. מה שתאצ'ר ורייגן מסמלים עבור השמרנות העולמית, מסמל מיטראן עבור הסוציאליזם.
אף אחד מארבעת המועמדים לנשיאות היום הוא לא מועמד מחבר, להפך - ייחודו של כל אחד מהם הוא בניגודו והתנגדותו, לסמל, רעיון או מועמד אחר. לכן גם התוצאות הצמודות, לכן הדאגה ולכן אי הוודאות. כמו אומות מערביות אחרות, גם צרפת מחפשת כעת את דרכה, הסיבוב הראשון בבחירות, הוא רק תחילת הדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה